ארץ יצורי הנפש- מסעו של החפץ

ברקע התנגנו מילים של שיר, "בדיוק בדיוק כמו שאני, ככה זה טוב… שאני שלם, לא חסר לי דבר". המילים הללו היו פסקול מדויק לחייהם הסודיים של קלפי הכוחות והשדונים, ממלכה שלמה של סיפורים שקמה לתחייה.
מסעם החל על חומת אבן קרירה, כשמאחוריהם עץ תפוזים עמוס פרי כתום. שם, בין שמיים לארץ, הם למדו על גבולות וצמיחה. הם היו ישות אחת, קופסה סגורה הצופה בעולם, מבטיחה את הפוטנציאל שבתוכה.
חלקם נבחרו לגלות את סודם, בעוד השאר נותרו חבויים. לפעמים שיחקו מחבואים תוך שהם מבצבצים מאחורי עציצי הסינסווריה הצבעוניים ולעיתים הסתתרו מתחת לכובע צבעוני. בריחה שובבה אל הצללים "כי כל אחד והבריחה שלו".
הם עמדו בגאווה לצד עפרונות צבעוניים כאילו מבקשים לצייר את סיפורם מחדש.
באחד הימים, מצאו עצמם שוכנים בין אצטרובלים יבשים, ולצדם עמד שדון קש קטן, דמות מחוספסת אך לא מאיימת. כאן, בלב הטבע המתכלה, הם הבינו את מהות הדו-קיום. השדונים והכוחות אינם צריכים להילחם זה בזה אלא לחלוק את אותו המרחב.
לבסוף, הקופסה נפתחה לרווחה. כל הקלפים נגלו יחד, הכוחות הזוהרים לצד השדונים המורכבים. הם נחו בסלסלת קש, פעם נראו מהצד, כפרופיל של סיפור, ופעם במבט-על, כמפה שלמה של הנפש. ברגע הזה, כשהם מונחים יחד, חשופים ומכילים, הדהדו המילים בעוצמה גדולה מתמיד: "לא יכול לשקר לעצמי ולהיות מישהו אחר… מותר לי אותי לאהוב". הם הבינו, וביקשו להראות, שהסיפור כולו הוא על קבלה. על הידיעה העמוקה שאתה שלם, בדיוק בדיוק כמו שאתה.