אמירה מסכמת

מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי אומנות. מברכות שכתבתי, אלבומים שעיצבתי ועד קופסאות מיוחדות שהכנתי. גם היום בבגרותי כאמא כל יום הולדת הייתה הפקה שהכנתי בעצמי. קורס קונדיטוריה ועיצוב עוגות היוו עבורי מעין המשך לאהבה הישנה הזאת. כשהגעתי לקורס, שמחתי. אהבתי את הרעיון לחזור לצבעים, למכחולים, לרעיונות וליצירתיות. בציור לא הייתי טובה אף פעם, אבל ביצירה כן. על אף, החיבור שלי לאומנות כשהתחלנו את הקורס הרגשתי חסימה. מה שחסם אותי היה הפרפקציוניזם שלי. הרגשתי שהיצירות שלי לא היו מספיק טובות, מעניינות ובטח שלא יפות. זה הורגש במיוחד בהשוואה ליצירותיהם של סטודנטים אחרים בקורס. בנוסף על כל יצירה נדרשנו להביא הסבר והחברים לקורס, העמיקו וחשפו, חלקם כתבו כמו משוררים. ואני? יודעת רק לכתוב מהבטן. בלי מילים גבוהות, מטאפורות וחרוזים. ירד לי הביטחון וכל הציפייה שהייתה לי לקראת הקורס. עד כדי כך, שהיה רגע שלא ידעתי איך אצליח לעבור את הקורס הזה. מצד אחד יש מעין ציפייה לשתף במהלך השיעור ביצירות ומצד שני גם לשתף בהתבוננות הפנימית שעשינו תוך כדי היצירה. והכל כל כך חשוף. באף אחד מהם לא הרגשתי טובה, עד כדי בושה. כבר לא הרגשתי שיש לי "את זה" באומנות. נוצרה לי עם הקורס  מערכת יחסים של אהבה- שנאה. שנאתי להיכנס לשיעור ובאותה עת נהניתי מכל רגע. בחרתי לכתוב למרצה על תחושותיי וההבנה שקיבלתי ממנה הרגיעה אותי. היא לרגע לא ציפתה שנהפוך לציירים מקצועיים ותמיד חזרה על כך שאנחנו לא נשפטים על יופי של עבודה אלא על תהליך. אז החלטתי לעבור תהליך. עם עצמי. גם אם לא אשתתף בשיעור ולא אחשוף בפני כיתה שאני לא מכירה חלקים אישיים שבי, אני אעשה את הנדרש. אשתדל לעשות את הכי טוב שלי גם אם לא יצא יפה ומושלם כמו שאני רגילה. וכך עשיתי. היו יצירות שעשיתי יותר מפעם אחת כי הן לא יצאו לי כפי שרציתי, היו יצירות ששחררתי את הרצון למושלמות והשארתי אותן כפי שיצאו. עמדתי על כך שאעשה הכל לבד בלי עזרה. לבעלי יש נגיעה בציור ויכולתי בקלות לפנות אליו כדי שיעזור לי וידייק את עבודותיי. אבל בשביל התהליך שלי החלטתי שאני לא מבקשת ממנו עזרה.
מעבודה לעבודה גיליתי כיצד הבאתי את הסתירות שבי, את הניגודים שקיימים בי. תמיד תהיתי האם אני חיה איתם בשלום או מכורח הנסיבות..  פה למדתי שככה אני הכי שלמה ומדויקת. אני צריכה לדעת לחיות עם הגם וגם ואני צריכה לשמוח שיש לי את היכולת הזאת. בדיוק כמו השיר שבחרתי וכנראה לא סתם- "בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב…"
בנוסף, שמתי לב שהמקום של אמונה שמעסיק אותי מאוד בתקופה האחרונה מצא לו מקום מרכזי בעבודותיי. מצד אחד, ההכרה שהאמונה בה' היא חוסן ועוגן עבורי וכמה היא הוכיחה את עצמה לאורך חיי ומצד שני משהו קורה שם. לעיתים היא מתחזקת אף יותר ולעיתים מתעוררות שאלות ותהיות. שמתי לב שהעבודות שלי מסתיימות באמונה שיהיה טוב. לא כי לא טוב אלא כי יש טוב וכשאין זה רק כי לא מבחינים בו ובסוף הוא יתגלה. אמרו את זה לפניי, והסכמתי מאוד, כי על אף, שהקורס אינו מתיימר להיות קורס טיפולי, ההבעה ביצירה והניתוח שלה, דרשו ממני התבוננות עמוקה בנפש אשר חשפה אותי יותר ויותר אפילו מול עצמי, ממש כמו בטיפול. בדיעבד, כשאני מתבוננת בעבודותיי אני נזכרת בחיוך, בקושי הרב שהיה לי ליצור אותן ואיך מעבודה לעבודה הרפיתי ונתתי לזה פשוט להיות. וכשאני מסתכלת על האופן בו בחרתי להגיש את עבודת הסיכום, אני מרוצה ממה שיצא ואוהבת את זה מאוד. גם אם העבודות לא מקצועיות, ולא הכי יפות, אני מכירה בתהליך שעברתי, יודעת שעשיתי הכי טוב שלי ושהשקעתי מאוד. והכי חשוב למדתי שאומנות טובה לא בהכרח חייבת להיות מושלמת, יותר חשוב ליצור אותה מרגש.